המשפט הכי נפוץ שאני שומע לפני כל סדנה שאני מעביר הוא "אני חייב להגיד לך - אני ממש לא יודע לכתוב". אני שומע אותו כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור. ותמיד, בלי יוצא מן הכלל, זה מגיע מהאנשים שבסוף הסדנה כותבים את המשפטים הכי אמיתיים בחדר.
אז הנה חמישה דברים שאני אומר, שוב ושוב, למי שחושב שהכתיבה הזו לא בשבילו.
1. אף אחד לא בודק אותך על שירה
אני לא מלמד חרוזים, מבנה, מקצב או תיאוריה ספרותית. הכתיבה בסדנאות שלי היא לא מבחן ולא תחרות - היא הזמנה. אתה לא צריך לכתוב "יפה". אתה צריך רק לכתוב אמיתי. משפט אחד אמיתי שווה הרבה יותר מעמוד שלם שמנסה להרשים.
2. אפשר לכתוב שורה אחת. באמת
לא כל תרגיל דורש עמוד. אפשר לכתוב שורה, רשימה, מילה בודדת, או אפילו סימן שאלה. הערך לא נמצא באורך או באיכות הספרותית - הוא נמצא בכנות של הרגע שבו אתה כותב אותו.
3. השיר לא אומר לך מה להרגיש - הוא רק פותח דלת
כשאני קורא שיר בתחילת סדנה, אני לא מצפה שכולם יגיבו אותו דבר. אותו שיר בדיוק יכול לעורר אצל אחד זיכרון, אצל אחרת שאלה, ואצל שלישי אפילו התנגדות. כל אחת מהתגובות האלה היא חומר טוב לכתיבה. אין תגובה "נכונה".
4. אתה הבעלים של הסיפור שלך - תמיד
בכל תרגיל שאני נותן, אתה בוחר כמה לכתוב, מה לשתף ומה להשאיר לעצמך. גם כשנוצרת פתיחות בקבוצה, אין לחץ לדבר ואין דרישה לחשיפה. המטרה שלי היא לא לפרוץ את הגבולות שלך - היא לתת לך מרחב שבו אתה מרגיש מספיק בטוח כדי לפגוש את עצמך.
5. דווקא מי שהכי בטוח שהוא "לא כותב" - כותב הכי אמיתי
זו לא תובנה שהמצאתי - זו תצפית שחוזרת על עצמה בכל סדנה כמעט. מי שמגיע עם החשש הגדול ביותר, בלי "ניסיון בכתיבה", בלי שום ציפייה מעצמו - הוא בדיוק מי שכותב בלי לסנן, בלי לנסות להרשים אף אחד. ומשם יוצאות המילים הכי נוגעות שאני שומע.
אז אם אתה עדיין חושב שזה לא בשבילך
אני מבין למה. רוב מה שלמדנו על כתיבה קשור לבית ספר, לציונים, למי שהיה "טוב בזה". אבל הכתיבה שאני מלמד היא סוג אחר לגמרי - היא לא כלי אמנותי, היא כלי אנושי. וככלי אנושי, היא שייכת לכולם. גם לך.