אני נשאל את זה כמעט בכל שיחת בירור לפני סדנה: "זה כמו טיפול?" ואני תמיד עוצר רגע לפני שאני עונה, כי חשוב לי להיות מדויק. התשובה הקצרה היא לא. התשובה הארוכה יותר מעניינת יותר.
אני לא פסיכולוג ולא פסיכותרפיסט
אני אומר את זה בגלוי ובלי היסוס: אני לא מוסמך לטפל, ואני לא מתיימר לכך. מה שאני עושה נקרא כתיבה רגשית ותהליכית - לא טיפול פסיכולוגי. זו הבחנה שחשובה לי מקצועית, אבל היא לא הופכת את העבודה לפחות עמוקה. היא רק אומרת בבירור מה זה כן, ומה זה לא.
אז מה בעצם קורה בסדנה, אם זה לא טיפול?
טיפול פסיכולוגי בנוי על מערכת יחסים ממושכת בין מטפל למטופל, עם אבחון, מטרות טיפוליות ומעקב לאורך זמן. מה שאני עושה שונה לגמרי במבנה שלו: מפגש אחד, קבוצה שלמה, כלים של שירה וכתיבה מונחית, ומטרה אחת פשוטה - לתת לאנשים מרחב לעצור, להקשיב לעצמם, ולכתוב משהו אמיתי.
אני לא מאבחן אף אחד. אני לא נותן פרשנות פסיכולוגית למה שמישהו כותב. אני לא עוקב אחרי משתתף לאורך זמן כדי לבדוק "התקדמות". מה שאני כן עושה זה ליצור מרחב בטוח מספיק כדי שאנשים יכתבו את מה שבאמת קורה בהם - ולפעמים זה מספיק כדי לזוז משהו, גם בלי מסגרת טיפולית פורמלית.
למה זה בכל זאת יכול להיות עמוק מאוד
יש לי חוויה שממחישה את זה יותר מכל דבר אחר - סדנה שהעברתי בכלא איילון לאסירי עולם. שלוש שעות, בלי שום כלי טיפולי פורמלי, רק שירה, כתיבה ושיחה - ובתוך החדר הזה היו דמעות אמיתיות ומשפטים שלא נאמרו שנים. זה לא קרה כי הפכתי למטפל שלהם. זה קרה כי נתתי להם מרחב שבו הכתיבה יכלה לשמש דלת, לא רק כלי.
מתי כן כדאי טיפול, לא סדנה
אני אומר את זה בכנות למי ששואל: אם אתה מתמודד עם משבר נפשי משמעותי, טראומה עמוקה שדורשת ליווי מקצועי ממושך, או מצב שדורש אבחון וטיפול קליני - סדנת כתיבה היא לא התחליף הנכון, וגם לא מתיימרת להיות. הסדנאות שלי הן מרחב משלים, לא מחליף. הרבה מהמשתתפים שלי גם נמצאים בטיפול במקביל, וזה בדיוק במקום שלו.
אז למה בכלל לבחור בסדנת כתיבה
כי לפעמים אנחנו לא זקוקים לאבחון. אנחנו זקוקים למרחב. למישהו שלא ייבהל מהסיפור שלנו, שלא ימהר לשפוט, ושייתן לנו כלי פשוט - עט ודף - כדי לפגוש את עצמנו רגע אחד ביושר. זה לא מחליף טיפול כשטיפול נחוץ, אבל זה יכול להיות בדיוק מה שצריך כשמה שחסר הוא לא אבחון - הוא הקשבה.